יום ראשון, 27 באפריל 2014

מעמד הר סיני הפרטי שלי ביום הזכרון לשואה ולגבורה




לכל אדם יש רגע מכונן בחייו, שבעיני נדמה כמעמד הר סיני מחודש
יש אנשים (כולל אני) שיש להם יותר מאחד
אחד הרגעים המכוננים  בחיי התרחש לפני תשע שנים
היה זה במחנה מיידנק שבפולין
הייתי חברה במשלחת  "עדים במדים"
זאת משלחת של קציני צה"ל שמגיעה למחנות ההשמדה ועורכת טקסי זכרון
הצוות שלנו היה אחראי לטקס במיידנק
ערב לפני ישבנו עם מפקד הצוות ועשינו חזרות לטקס


אבל שום חזרה לא הכינה אותי לדבר האמיתי
הגענו למיידנק, בכניסה למחנה הורדנו את המעילים, הכפפות, כובעי הצמר
נותרנו עם מדי א' דקים, כומתה, והקצין הראשון בשיירה נשא את דגל ישראל
היה קור של מינוס 11 מעלות

לנו היה חם...
התארגנו לטקס
עמדנו בשלג שהגיע לנו עד הברכיים, תפקידי בטקס היה שירה,
שרתי את השיר של שרית חדד שמע ישראל
שרתי ללא ליווי מוזיקלי, עמדתי מול חברי הקצינים, מול ניצול השואה שהתלווה אלינו,
והבטתי בעיניו של משה קינן, אביו של אביהו קינן ז"ל, שהיה לוחם בפלס"ר גבעתי ונהרג בעזה

שרתי בקול גדול, הרגשתי התעלות, כאילו נפתחו לנו שם שערי שמים
כשסיימתי לשיר ידעתי, שאני אותה יעל, אבל לגמרי אחרת

משהו פנימי עמוק נפתח בליבי
היום אני יודעת שהייתה זאת התבוננות חדשה על נפש האדם, בעיקר של אלה אותם אני מלווה,
האנשים המלווים אותי, ונפשי שלי

שם במחנה במיידנק קיבלתי על עצמי להתייחס אל האחר יותר בהבנה וקבלה
וכמו כל אחת  מהדיברות, כל יום הוא מלאכה לממש את מה שניתן לי שם

ואת מה שבחרתי לקחת מרגע מופלא זה